השופט צ' זילברטל:
1. עניינו של פסק דין זה בערעור המערער בע"פ 9226/11 על גזר דינו מיום 27.11.2011 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' ביתן), שניתן בת"פ 8266-08, בגדרו נגזרו על המערער 7 שנות מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר. במקור כללו הערעורים שבכותרת גם השגות כלפי הרשעת המערער בחלק מהעבירות שיוחסו לו וזיכויו מעבירות אחרות, אך אלו נזנחו, כפי שיפורט להלן.
רקע עובדתי והכרעת הדין בבית משפט קמא
2. על פי כתב האישום, המערער קשר קשר עם עודה זענונה ע"ה (להלן: המנוח), צעיר תושב הרשות הפלסטינית אשר הועסק על ידי המערער, להצתת מועדון אשר המערער היה אחד משלושת בעליו. המערער היה מעורב בתכנון ההצתה ואף בהוצאתה אל הפועל, כאשר גרם לכך שמערכת האזעקה ומצלמות המועדון לא יפעלו בליל ההצתה. המנוח, אשר נשלח על ידי המערער לבצע את ההצתה בפועל, הצית אש במועדון ביום 14.9.2008 לפנות בוקר. המנוח נלכד בלהבות ונפטר מפצעיו לאחר מספר ימים.
מספר שעות לאחר ההצתה, כאשר נודע למערער דבר פציעת המנוח, ביקש המערער מחברו של המנוח להגיע לבית החולים ולשכנע את המנוח להציג גרסה שקרית ביחס לנסיבות פציעתו וביחס להצתה כאשר ייחקר על כך. מאוחר יותר, פנה המערער לחברת הביטוח שביטחה את המועדון, ודרש ממנה את חלקו היחסי בתגמולי הביטוח על פי הקבוע בפוליסה.
3. ביום 19.7.2011 הרשיע בית משפט קמא את המערער כמבצע בצוותא של עבירת ההצתה, לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בית המשפט קבע שהמערער יזם את הצתת המועדון והיה שותף לתכנון ההצתה ולהוצאתה אל הפועל. פעולות אלה, יחד עם מעמדו כבעל המועדון וכמעסיקו של המנוח, מיקמו אותו בלב המעגל הפנימי של ביצוע העבירה.
כמו כן הורשע המערער בעבירת שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין. בית המשפט קבע שהמערער ידע שהמשטרה החלה בחקירת הצתת המועדון, לכן ביקש מחברו של המנוח לשתול בפיו גרסה שקרית ביחס למהלך האירועים ובכך היה ניסיון לפגוע בחקירת המשטרה. בית המשפט הרשיע את המערער גם בעבירה של ניסיון לקבל דבר במרמה, לפי סעיפים 415 ו- 25 לחוק העונשין. המערער פנה לחברת הביטוח בתביעה לתגמולי הביטוח בעקבות השריפה, אולם הסתיר את העובדה שמדובר בהצתה שהוא עצמו יזם, דבר אשר היה שולל ממנו את הזכאות לפיצוי. בית המשפט זיכה את המערער משלוש עבירות נוספות בהם הואשם: עבירת ההריגה, עבירת קשירת קשר לפשע ועבירת העסקת והלנת שב"ח.
גזר דינו של בית משפט קמא
4. בגזר הדין מיום 27.11.2011 הדגיש בית המשפט את הנסיבות החמורות של ההצתה: המערער יזם את ההצתה במטרה לגרום לנזק כבד למועדון, תוך כדי שלקח חלק משמעותי בתכנונה המוקדם ובהוצאתה אל הפועל. כמו כן התמקד בית המשפט בתוצאה הקשה שנגרמה מההצתה - מותו של המנוח - וציין שעל אף שהמערער זוכה מעבירת ההריגה ושלא התכוון להביא לפגיעה במנוח, התוצאה החמורה של ההצתה היא נתון בעל משקל לחומרה לעניין העונש. בית המשפט הוסיף וציין את גרסתו השקרית של המערער במשטרה, ניסיונו לשבש מהלכי חקירה וניסיונו לקבל תגמולי ביטוח במרמה, כנתונים הנזקפים לחובתו.
נתוניו האישיים של המערער, העובדה שזוהי הרשעתו הראשונה ושהוא זוכה מחלק מהעבירות בהן הואשם, הובאו בחשבון לטובתו. אולם, מאידך גיסא, קבע בית המשפט שמצבו הכלכלי האיתן של המערער מעצים את חומרת מעשיו, זאת משום שמעשה ההצתה לא נעשה בשל מצוקה כלשהי אלא רק בגלל בצע כסף.
בית המשפט גזר על המערער 7 שנות מאסר בפועל (בניכוי 43 ימי מעצרו), ושנה מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר, שלא יעבור עבירת פשע.
הערעורים
5. שני הצדדים הגישו ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ביחס להכרעת הדין, טען המערער כנגד הרשעתו בעבירות בהן הורשע והמשיבה טענה שבית המשפט היה צריך להרשיע את המערער גם בעבירת ההריגה. לחלופין השיג המערער על העונש שנגזר עליו, והמדינה ביקשה כי ככל שהמערער יורשע גם בעבירת ההריגה, ייקבע עונשו הכולל בהתאם.
6. בדיון שנערך בפנינו ביום 17.7.2013, לאחר סיום שמיעת הטענות בערעורים, הגיעו הצדדים להסדר בגדרו הוסכם כי שני הצדדים יחזרו בהם מערעוריהם כנגד הכרעת הדין, ויוותר על כנו רק ערעורו של המערער כלפי גזר הדין. במסגרת ההסדר, הסכימו הצדדים שלגזר הדין שהושת על המערער יתווסף פיצוי כספי למשפחת המנוח בסכום שיקבע בית המשפט.
7. בגדר הערעור על חומרת העונש טוען המערער כי בית משפט קמא התעלם מנסיבותיו האישיות, מהיותו בעל עבר נקי ומעדי האופי הרבים שהעידו לזכותו, כאשר הטיל עליו את עונשו החמור. יתר על כן, לטענת המערער בית המשפט טעה בכך שזקף את מצבו הכלכלי ויתר נסיבותיו האישיות לחובתו, כאשר אלו אמורות להיות נסיבות הפועלות לזכותו. המערער הוסיף שמאז פסיקת בית המשפט המחוזי, נוספה נסיבה חדשה שיש להביאה בחשבון, והיא מצבה הנפשי הקשה של בתו בעקבות ההליכים כנגדו ובעקבות תקיפה מינית שעברה במהלך תקופת מאסרו של המערער. על כן טוען המערער שבתו זקוקה לנוכחותו בבית.
המערער מעלה שיקולים נוספים לקולא אשר לטענתו בית המשפט לא נתן להם משקל מספק. ראשית, עובדת האשמתו בעבירת הריגה, אשמה שהיתה תלויה נגדו לאורך שלוש שנות ההליך, כאשר לבסוף זוכה מאשמה זו, גרמה לעינוי דין ועומדת לזכותו. שנית, שהותו בתנאי מעצר בית מלא למשך 10 חודשים בהם לא יכול היה לצאת לעבוד. שלישית, המדינה הגישה את סיכומיה רק כשנה לאחר תום שמיעת הראיות בתיק וגם זאת רק לאחר בקשת המערער לביטול כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק, לטענת המערער גם עובדה זו עומדת לזכותו.
עוד טוען המערער כי בית המשפט טעה בכך שראה במותו של המנוח שיקול להחמרת העונש. לשיטתו, משעה שזוכה מעבירת ההריגה, מותו של המנוח לא צריך להיזקף לחובתו. בהקשר זה מוסיף המערער כי העובדה שבמקרה זה הנפגע מן ההצתה היה המצית עצמו, ולא אזרח תמים, עומדת לזכותו.
שיקול נוסף לקולא, לטענת המערער, הוא נכונותו לזנוח את הערעור על הכרעת הדין ולפצות את משפחת המנוח, אשר מעידים על הבעת חרטה והפנמת חומרת מעשיו.
לבסוף מציג המערער שורת פסקי דין בהם נקבעו עונשים בגין הצתה וטוען שנוכח רמת הענישה הנוהגת יש להפחית מעונשו ולהתאימו למקובל במקרים דומים.